היום הראשון בלי הימורים

היום הראשון בלי הימורים לא מתחיל בהחלטה גדולה. הוא מתחיל בדרך כלל בבוקר אחרי, כשמסתכלים על היתרה בחשבון ומבינים מה קרה בלילה.

זה לא בוקר שמחפשים בו השראה. מחפשים בו מה עושים עכשיו, בשעה הקרובה, כדי שהיום הזה ייגמר אחרת מהיום שלפניו.

אז זה מה שיש כאן. לא נאום, אלא מה שאני מבקש מאדם לעשות בעשרים וארבע השעות הראשונות.

למה היום הראשון בלי הימורים הוא הקשה מכולם

כי בו הכל עדיין פתוח. האפליקציה עדיין בטלפון, הכרטיס עדיין בארנק, והכסף עדיין נגיש בלחיצה.

וכי בבוקר הזה הרגש בשיא. בבוקר אחרי הפסד גדול יש חרטה עצומה, ובחרטה יש כוח, אבל היא מתפוגגת מהר. בערך עד הצהריים היא כבר נחלשת, ובלילה היא כמעט לא קיימת. מי שסומך עליה לבד מגיע לערב בלי שום דבר שמחזיק אותו.

מה שמחליף אותה זה מה שעושים בשעות שבהן היא עוד חזקה.

מה עושים בשעתיים הראשונות של היום הראשון בלי הימורים

מוציאים את הכסף מהישג יד. לא מבטיחים לא לגעת בו. מעבירים אותו. להורה, לבן זוג, לחבר, לחשבון שאין אליו גישה מהטלפון. אם יש מסגרת אשראי, מבקשים מהבנק להוריד אותה עוד היום. יש על זה מדריך מפורט על הגנה על כספי המשפחה.

מוחקים את האפליקציות. כולן. גם את זו שלא שיחקת בה חצי שנה.

מוחקים אמצעי תשלום שמורים. כרטיסים ששמורים באתרים, ארנקים דיגיטליים, כל מה שמאפשר תשלום בשתי לחיצות.

מספרים לאדם אחד. זה הצעד שהכי מתחשק לדחות למחר, והוא זה שקובע אם יהיה גם יום שני ברצף. אדם אחד שיודע את האמת, כולל הסכום.

זה לא סדר מקרי. הכסף ראשון, כי הוא הדבר היחיד שאפשר לנתק לגמרי תוך שעה.

למי מספרים ואיך

רוב האנשים בוחרים את מי שהכי קל להגיד לו. זו טעות מובנת.

תבחר את מי שהכי קשה לך לשקר לו. לרוב זה בן או בת הזוג, לפעמים הורה, לפעמים חבר ותיק אחד. אם הבחירה היא בן הזוג, שווה לקרוא קודם את המדריך על איך מספרים לבן הזוג, כי הדרך שבה אומרים את זה משנה מאוד את מה שקורה בשעות שאחרי.

מה שאומרים פשוט. יש לי בעיה עם הימורים, זה הסכום, אני מבקש עזרה. בלי הבטחות לעתיד, כי הבטחה ביום הראשון לא שווה כלום ורק מקטינה את האמון בהמשך.

מה קורה בגוף ובראש

חלק מהאנשים מופתעים מזה, ולכן שווה לדעת מראש.

בשעות הראשונות בדרך כלל יש הקלה. ואז, לקראת שעות אחר הצהריים, מגיע חוסר שקט גופני של ממש. קושי לשבת במקום, לחץ בחזה, ידיים שמחפשות את הטלפון בלי שביקשת מהן. הלילה הראשון לרוב קטוע.

יש גם משהו שקורה למחשבות. הן מתחילות להציע פתרונות. אולי רק כדי לכסות את מה שהפסדת. אולי משחק אחד קטן ואז נפסיק באמת. אולי היום זה לא הזמן הנכון להתחיל.

זו לא חולשה שלך וזה לא אומר מה יקרה. זו אותה מחשבה שמופיעה ביום הראשון בלי הימורים אצל כמעט כל אחד, והרחבתי עליה במדריך על היציאה מהתמכרות להימורים.

ולגבי הגוף, שווה לומר את זה במפורש. אם חוסר השקט נמשך שבועות, אם השינה לא חוזרת, או אם יש לחץ בחזה שלא חולף, זה לא משהו שמחכים שיעבור. לחץ בחזה מחייב בדיקה רפואית, ומצב נפשי שמחריף מחייב איש מקצוע בתחום בריאות הנפש.

מה שאף אחד לא מספר על היום הזה

יש שלושה דברים שחוזרים אצל כמעט כל אדם, ואף אחד לא מכין אליהם.

הראשון, השקט מפחיד. אדם שחי חודשים בתוך מרדף של הפסדים, חובות ומרוץ להחזיר, מגלה שביום שבו הוא עוצר נשאר פתאום הרבה מאוד זמן ריק, והראש לא יודע מה לעשות איתו.

השני, החרטה מתחלפת. בבוקר היא על הכסף. עד הערב היא כבר על אנשים, ועל דברים שנאמרו, ועל שנים שעברו בלי לשים לב.

והשלישי, יש תחושה מוזרה של אבל. זה נשמע מוזר לקרוא לזה ככה כשמדובר בדבר שהרס לך את החיים, וזה בכל זאת מה שקורה, כי ההימור היה גם חבר, גם בריחה וגם הדבר היחיד שגרם לך להרגיש חי בשנים האחרונות.

כל שלושת אלה נורמליים לחלוטין. הם לא סימן שטעית.

איך עוברים את הערב

הערב הוא הנקודה שבה נופלים. לא הבוקר.

אל תישאר לבד בבית. אם אפשר, תהיה עם מישהו. אם אין, צא החוצה, אפילו להליכה.

תוריד את הטלפון מהיד. לא לכיס. לחדר אחר, בטעינה, על שקט.

תעשה משהו שמעייף את הגוף. הליכה מהירה, אימון, אפילו לסדר משהו בבית. גוף עייף מוריד את הדחף בצורה שקשה להסביר וקל להרגיש.

שיהיה לך מספר אחד שמור מראש. מישהו שאפשר להתקשר אליו בעשר בלילה בלי להתנצל.

ואם הדחף מגיע בכל זאת, יש כלל אחד. לא מחליטים בתוך הגל. מחכים עשרים דקות ואז בודקים שוב. הדחף עולה ויורד, והוא כמעט תמיד יורד.

מה עושים עם הכסף שכבר אין

חלק גדול מהאנשים מגיעים ליום הראשון עם מינוס, עם הלוואה, ולפעמים עם חוב לאדם פרטי.

הפיתוי הגדול ביום הזה הוא לפתוח אקסל ולנסות לפתור הכל עד הערב. זה כמעט תמיד נגמר רע, כי המספר האמיתי גדול ממה שזוכרים, והמפגש איתו ביום הראשון מייצר בדיוק את הלחץ שממנו בורחים אל ההימור הבא.

מה שכן עושים היום זה שני דברים קטנים. עוצרים את הדימום, כלומר מוודאים שלא נכנס עוד שקל למשחק. ומודיעים לאדם שסיפרתם לו שיש חוב, בלי לפרט את כל המספרים בשלב הזה.

את המספרים מסדרים בשבוע הקרוב, לא היום.

מה לא לעשות היום

לא לספר לכולם. אדם אחד מספיק, ושיחה עם עשרה אנשים ביום הראשון יוצרת לחץ שקשה לעמוד בו.

לא להתחיל לחשב חובות. היום הזה הוא לא היום של המספרים. יש זמן לזה, ויש על זה מדריך נפרד על חובות מהימורים.

ולא להבטיח שזה סוף. תגיד שהיום אתה לא מהמר. מחר תגיד את זה שוב.

למה היום הזה קשה יותר מפעם

הסיבה פשוטה, והיא לא קשורה לכוח רצון.

פעם היה צריך לצאת מהבית, למצוא מקום, לפגוש אדם. הדרך עצמה נתנה חצי שעה שבה אפשר להתחרט, ולפעמים גם מישהו שראה אותך נכנס. היום כל זה קורה בטלפון, בשקט, בלי שאף אחד רואה, ובלי אף שנייה של עיכוב.

לכן היום הראשון לא נשען על החלטה אלא על ניתוק. אדם שהחליט ולא ניתק נמצא בערב מול אותו מכשיר בדיוק, עם אותה גישה בדיוק, ורק עם רצון טוב מולה.

ומחר

מחר יהיה קל יותר בחלק מהדברים וקשה יותר באחרים. החרטה תרד, וזה דווקא מסוכן, כי היא הייתה הדלק.

לכן היום הראשון בלי הימורים לא נמדד בכמה החזקת מעמד אלא במה בנית. אם הכסף עבר, האפליקציות ירדו, ואדם אחד יודע, אז מחר מתחיל ממקום אחר לגמרי.

זה הרגע הנכון לבנות תוכנית אמיתית, ואפשר לקרוא איך היא נראית במדריך על היציאה מהתמכרות להימורים.

אני מבקש מכל אדם שאני מלווה לרשום את התאריך של היום הזה. לא בשביל טקס. בשביל שיהיה מספר קשיח מול הזיכרון, כי הזיכרון של מהמר בשבועות הראשונים מרכך את מה שקרה ומגדיל את מה שהיה טוב, וברגע שיש תאריך כתוב קשה יותר לספר לעצמך סיפור אחר.

שאלות נפוצות

מה עושים אם הדחף מגיע בעוצמה ביום הראשון?

לא מחליטים בתוך הגל. מזיזים את הגוף, מוציאים את הטלפון מהיד, ומתקשרים למישהו. הדחף מגיע בגלים והוא יורד. מה שמתואר בספרות המקצועית הוא גל בודד שחולף בדרך כלל בתוך פחות משעה.

אני חייב לספר למישהו כבר ביום הראשון?

זה הצעד שאני רואה עושה את ההבדל הגדול ביותר. אפשר להתחיל באדם אחד בלבד, וזה מספיק. כל עוד אף אחד לא יודע, אין שום דבר שעוצר את הפעם הבאה.

כמה זמן לוקח עד שההרגשה הפיזית נרגעת?

אצל רוב האנשים חוסר השקט הגופני מתחיל לרדת אחרי כמה ימים, והשינה מתייצבת יותר מאוחר. זה לא אחיד, ואני לא נותן מספרים מדויקים לאף אחד.

מה אם נפלתי כבר בערב של היום הראשון?

מספרים על זה עוד באותו יום ומתחילים שוב בבוקר. נפילה ביום הראשון נפוצה מאוד ולא אומרת שהתהליך נכשל. מה שמזיק זה השתיקה שאחריה.

מה עושים אם אין לי למי לספר היום?

אז מתחילים בתוך המסגרת ולא באדם. שיחה עם קו סיוע, פנייה לקבוצה, או שיחת ייעוץ ראשונה. המטרה של היום הראשון היא שהמידע יצא ממך החוצה למישהו, ולאו דווקא למי שקרוב אליך.

אפשר לעשות את היום הראשון לבד ולפנות לעזרה בהמשך?

אפשר, וזה פשוט מוריד את הסיכוי להחזיק. אני ממליץ להפוך את השיחה הראשונה לחלק מהיום הראשון עצמו ולא לדחות אותה לשבוע הבא.

מה עושים מכאן

אם היום הזה הוא היום שלך, הצעד הבא הוא לא לחכות שיהיה לך כוח. הוא לעשות שיחה אחת.

אני מלווה מהמרים ובני משפחה, בשיחה אישית ובקבוצות. את הדרך הזאת אני מכיר גם מהצד השני שלה. אפשר לקרוא את הסיפור המלא שלי, ואפשר פשוט להתחיל בשיחת היכרות דיסקרטית ולא מחייבת.

במצוקה מיידית אפשר לפנות לקו החם של ער"ן, עזרה ראשונה נפשית, בטלפון 1201. השירות אנונימי ופועל 24 שעות ביממה בכל ימות השנה. ליאור רוזנטל הוא מאמן מוסמך ומלווה מניסיון אישי, ואינו מטפל מוסמך. המידע כאן אינו תחליף לייעוץ מקצועי או לטיפול נפשי.