איך מדברים עם בן שמכחיש שהוא מהמר

יש רגע שכל הורה מכיר. אתם יודעים, יש לכם צילומי מסך, הכל מונח על השולחן, והוא מסתכל לכם בעיניים ואומר שאתם ממציאים.

זה מטריף. אני יודע, כי אני בעצמי הייתי בן שמכחיש.

הטעות הראשונה שכמעט כולם עושים היא לנהל את זה כוויכוח על עובדות. זה לא ויכוח על עובדות. ככל שתביאו יותר הוכחות, כך ההכחשה תתחזק. זה נשמע הפוך מההיגיון, וזה בדיוק מה שקורה.

למה בן שמכחיש לא בהכרח משקר לכם

הכחשה אצל מהמר היא לא תמיד החלטה מודעת לשקר. הרבה פעמים היא באמת המציאות כפי שהוא מספר אותה לעצמו.

מהמר פעיל חי בתוך סיפור. בסיפור הזה הוא לא מכור, הוא בסך הכל עבר תקופה. ההפסד הגדול היה מזל רע. החוב הוא זמני, כי עוד קצת והוא מחזיר את הכל.

הסיפור הזה הוא לא תירוץ, הוא מנגנון הגנה. בלעדיו הוא היה צריך להסתכל על מה שהוא עשה למשפחה שלו, ובשלב הזה אין לו כוח.

ויש עוד שכבה, פחות נעימה. הבושה. בישראל, הרבה בחורים צעירים חווים הודאה באובדן שליטה כהודאה בכישלון אישי, ובני 20 לא עושים את זה בקלות מול אמא שלהם.

מה מכשיל את השיחה עוד לפני שהתחילה

רוב השיחות נשרפות בשלוש הדקות הראשונות.

זה קורה כשההורה נכנס עם ראיה. ראיתי את ההעברה. יש לי צילום מסך. אז אתה יכול להסביר לי מה זה. השאלה הזאת נשמעת הוגנת, והיא בעצם כתב אישום, והוא שומע אותה ככזה.

זה קורה גם כששני ההורים נכנסים ביחד בטון של מארב. או כשהשיחה נפתחת בשעה גרועה, בלילה, אחרי שכולם עייפים.

ויש עוד טעות שאני רואה כל הזמן. שיחה שנפתחת ברשימה של כל מה שהוא עשה בשנתיים האחרונות. ברגע שהוא שומע רשימה, הוא כבר לא מקשיב. הוא מרכיב תשובות.

איך פותחים שיחה עם בן שמכחיש

פותחים ברגש שלכם ולא בהתנהגות שלו.

אני חוששת לך. אני לא ישנה בלילה. אני רואה שמשהו קורה, ואני לא מוכנה לעשות כאילו לא רואה. שלושת המשפטים האלה לא מזמינים הכחשה, כי אין בהם מה להכחיש. הם עליכם.

אחר כך שותקים. באמת שותקים, גם אם זה נמשך דקה שלמה ולא נעים. הרבה מההודאות שאני מכיר קרו בתוך שתיקה של הורה שלא מיהר למלא אותה.

לא שואלים שאלות שאתם יודעים עליהן את התשובה. אל תשאלו אותו אם העביר כסף אתמול. אתם יודעים שכן, והוא יגיד שלא, ואז יש שקר על השולחן ושניכם נעולים.

ולא מסיימים בהחלטה. השיחה הראשונה נועדה לפתוח דלת, לא לסגור עסקה.

מה עושים כשהוא ממשיך להכחיש

מקבלים את זה, ולא מוותרים על עצמכם.

אפשר לומר לו משפט שמסיים בלי לוותר. אני שומעת אותך, אני לא מסכימה, ואני לא הולכת לשום מקום. זה משאיר את הדלת פתוחה בלי לעשות כאילו האמנתם.

ואז עוברים לחלק שכן בשליטתכם. גם בן שמכחיש חי בבית שיש בו כללים. אתם קובעים מה אתם מממנים ומה לא, מי חתום על מה, ומה קורה עם כרטיס נלווה. הרחבתי על זה בעמוד על הצבת גבול למהמר ובעמוד על הגנה על כספי המשפחה.

בפועל, אצל רוב המשפחות שאני מלווה, מה שהזיז את ההכחשה לא היה עוד שיחה. זה היה שינוי אמיתי בהתנהגות של ההורים, שנמשך לאורך זמן ולא נשבר אחרי שבוע.

ארבעה משפטים שכדאי להימנע מהם

יש ניסוחים שנשמעים סבירים לגמרי ומייצרים בדיוק את ההפך ממה שרציתם.

תגיד לי את האמת. הבקשה הזאת מניחה שהוא משקר, וגם אם זה נכון, היא מכניסה אותו לעמדת נאשם. מי שמרגיש נאשם לא מספר, הוא מתגונן.

אחרי כל מה שעשינו בשבילך. זה נשמע כמו כאב, וזה נשמע לו כמו חוב. הוא כבר טובע בחוב אחד, והמשפט הזה רק מוסיף לו עוד אחד ומרחיק אותו.

אתה הורס לנו את החיים. גם אם זו התחושה האמיתית שלכם, המשפט הזה מייצר בושה, ובושה היא הדלק הכי טוב שיש להתמכרות. אנשים מהמרים כדי לברוח מתחושות כאלה.

תבטיח לי שזו הפעם האחרונה. זו בקשה שאי אפשר לעמוד בה, והיא רק מלמדת אותו להבטיח. למה ההבטחות האלה נכשלות כתבתי בעמוד על הבטחות של מהמר.

מה שכן עובד זה משפטים שמדברים עליכם ולא עליו, מהסוג שהבאתי למעלה. אין בהם מה להכחיש, ולכן הם לא מזמינים ויכוח.

שיחה שנייה, שלישית ורביעית

כמעט אף פעם אין שיחה אחת גדולה. יש סדרה של שיחות קטנות.

מה שעובד ביניהן זה מרווח. שבוע או שבועיים, לא כל ערב. הורה ששואל כל יום מה קורה מלמד את הבן שלו לפתח תשובות אוטומטיות.

בכל שיחה כדאי להוסיף רק דבר אחד. פעם אחת מה שאתם מרגישים. פעם אחת מה שאתם מפסיקים לממן. פעם אחת הצעה קונקרטית, למשל פגישה אחת עם גורם מקצועי, בלי התחייבות להמשך.

וכדאי לתת לו יציאה מכובדת. משפט אחד, ״זה לא הופך אותך לאדם רע״, עושה יותר מכל נאום.

מה שגרם לי להפסיק להכחיש

אני נקי תשע עשרה שנה, ואני זוכר טוב את התקופה שבה כולם ידעו ואני עדיין אמרתי שאין בעיה.

מה שלא עבד היה ההוכחות. כל פעם שהראו לי משהו, מצאתי הסבר, ולפעמים אפילו האמנתי לו בעצמי.

מה שכן זז היה משפט אחד שנאמר בלי צעקות, על ידי מישהו שלא ניסה לנצח אותי. הוא לא אמר לי שאני מכור. הוא שאל אותי אם ככה תכננתי שהחיים שלי ייראו.

לא עניתי לו באותו יום. חשבתי על זה חודשים.

זה לא אומר שזה יעבוד אצל כולם, ואני לא מוכר נוסחה. אבל הכיוון הזה, שאלה במקום מסקנה, עובד הרבה יותר טוב ממה שקורה כשמנצחים מכור בוויכוח.

מתי מפסיקים לנסות לשכנע

יש נקודה שבה עוד שיחה עם בן שמכחיש כבר לא מוסיפה כלום.

היא מגיעה כשהשיחות הפכו לשגרה, כשכל אחת נגמרת באותו מקום, וכשאתם יוצאים מהן הרוסים והוא ממשיך כרגיל.

בשלב הזה העבודה עוברת אליכם, ואת מה שהיא כוללת פירטתי בעמוד על מתי להפסיק לעזור. בקצרה, מה שמזיז מהמר הוא כמעט אף פעם לא עוד שיחה, אלא סביבה שהשתנתה סביבו. איך זה נראה בפועל תיארתי בעמוד על גמילה מהימורים, וההקשר המלא נמצא בעמוד על הבן שלי מהמר.

ואם יש איום מבחוץ, גניבה מהבית או דיבור על ייאוש, לא ממתינים לשיחה נוספת ופונים לגורם מקצועי או למשטרה, לפי העניין.

שאלות נפוצות

כדאי להראות לו את ההוכחות שאספנו?

לא בשיחה הראשונה. הוכחה מזמינה הגנה. אם בכל זאת תגיעו לזה, עדיף להניח אותה בשקט ולומר משפט אחד, בלי לדרוש הסבר באותו רגע.

הוא מודה בקצת ומכחיש את השאר. זה משהו?

זה הרבה. הודאה חלקית היא הסדק הראשון, וכדאי להתייחס אליה כאל התחלה ולא כאל שקר. לחיצה לקבל את כל האמת באותו ערב מחזירה אותו להכחשה מלאה.

מותר להתעמת מול כל המשפחה?

לא. עימות קבוצתי כמעט תמיד מייצר בושה במקום פתיחות, במיוחד אצל בנים צעירים. שיחה עם הורה אחד או שניים, בשקט, עובדת הרבה יותר טוב.

הוא מאשים אותנו שאנחנו הבעיה. איך מגיבים?

לא מתווכחים על זה. אפשר לומר שאתם מוכנים לשמוע את זה בשיחה נפרדת, וכרגע מדובר במשהו אחר. האשמה של ההורים היא חלק מהמנגנון, לא הערכה אמיתית שלכם.

כמה זמן הכחשה נמשכת בדרך כלל?

זה משתנה מאוד, ולא יהיה כנה מצדי לנקוב במספר. מה שאני כן רואה זה שהכחשה מתערערת מהר יותר כשההורים מפסיקים להתווכח איתה ומתחילים לשנות את מה שבידיים שלהם.

הוא בן 26 וגר לבד. יש לנו בכלל השפעה?

יש, והיא אחרת. בגיל הזה אין לכם כלים מהבית, אבל יש לכם את מה שאתם נותנים או לא נותנים, ואת הקשר עצמו. בגיר שמאבד את הרשת הכלכלית ושומר על הרשת הרגשית נמצא במקום טוב יותר משנדמה.

האחים שלו בבית מבקשים שנפסיק לדבר על זה. להקשיב להם?

חלקית. אפשר להוריד את נפח השיחות בסלון ועדיין להשאיר ערוץ פתוח לכל אחד מהם בנפרד. מה שהם מבקשים בדרך כלל זה לא חוסר מידע, אלא בית שלא כולו סובב סביב אח אחד.

אם השיחות נגמרות באותו מקום

אם ניהלתם כבר ארבע שיחות כאלה ואתם מותשים, זה לא סימן שנכשלתם. זה סימן שאתם מנסים לעשות לבד עבודה שקשה לעשות לבד.

אני מלווה הורים בדיוק בשלב הזה, לפעמים חודשים לפני שהבן מוכן לדבר עם מישהו. אני עושה את זה מתוך הניסיון האישי שלי ומתוך שנים של עבודה עם משפחות, כמלווה ולא כמטפל מוסמך.

שיחה ראשונה נשארת ביניכם, ואין אחריה שום התחייבות.

במצוקה מיידית אפשר לפנות לקו הסיוע הנפשי של ער״ן במספר 1201, בכל שעה וללא זיהוי. המידע כאן אינו תחליף לייעוץ מקצועי או לטיפול נפשי.