הימורים בכדורגל הישראלי

כשמדברים על הימורים בכדורגל הישראלי, רוב האנשים מדמיינים שערורייה. משחק מכור, מעטפה, כותרת בעיתון.

זה לא מה שאני ראיתי. מה שראיתי הרבה יותר יומיומי, והרבה יותר נפוץ.

שיחקתי במכבי חיפה ובמכבי תל אביב, הייתי קפטן נבחרת הנוער והנבחרת האולימפית וזכיתי לשחק בנבחרת הבוגרת. אחר כך פציעה סיימה לי את הקריירה, ההתמכרות התפרצה, ולקח לי שנים לצאת. אני נקי תשע עשרה שנה, ואת רוב מה שכתוב כאן לא ראיתי כתוב בשום מקום. אני כותב את זה כמי שעבר את זה, לא כמטפל.

הימורים בכדורגל הישראלי מתחילים בסתירה שאף אחד לא פותר

הכדורגל בישראל ממומן בחלקו מכספי הימורים מוסדרים, לפי חוק. זו לא שמועה וזו לא האשמה, זו הדרך שבה הענף בנוי כאן. הימורי הספורט המוסדרים בישראל מנוהלים על ידי גוף ציבורי, וההכנסות מהם מוזרמות חזרה לספורט, לאגודות ולתשתיות.

התוצאה היא ששחקן צעיר גדל בתוך סביבה שבה ההימור הוא לא משהו שקורה בצד. הוא על שלטי הפרסום סביב המגרש, הוא בשידור, והוא בשיחה של האוהדים לפני המשחק ואחריו.

עכשיו תסבירו לבחור בן שמונה עשרה, שגדל על שלטי הפרסום האלה מגיל שש, שראה אותם בכל משחק שהלך אליו עם אבא שלו, ושמכיר בעל פה את הפרסומות שרצות בהפסקה, למה הדבר הזה מותר לכל אדם במדינה חוץ ממנו.

אני לא מבקש לבטל את המודל הזה, וזה גם לא התפקיד שלי. מה שאני כן אומר, גם כשהזדמן לי לומר את זה בוועדה בכנסת, הוא שמערכת שמתפרנסת מהימורים חייבת להשקיע במקביל במניעה ובטיפול, ולא רק בשלט שכתוב עליו לשחק באחריות. השתתפתי בקמפיין "משחקים באחריות" בדיוק מהמקום הזה.

איפה בדיוק נחשף שחקן

שחקן מקצועני נחשף בארבע חזיתות, וכולן נראות תמימות מבחוץ.

הכי חזק מכולם הוא הזמן. אימון בבוקר, אימון בערב, ובאמצע שלוש עד חמש שעות לבד עם טלפון. מחנה אימונים או מלון לפני משחק חוץ מוסיפים עוד שמונה שעות כאלה, בחדר עם עוד מישהו משועמם בדיוק כמוהו.

אחריו בא הכסף. משכורת ראשונה בגיל שאין בו עדיין הרגלים, בלי אף אחד שהסביר מה עושים איתה. פירטתי את כל המנגנון הזה בעמוד נפרד על למה ספורטאים מקצועניים מהמרים.

ואז מגיע הידע. שחקן מכיר את הליגה, את המאמנים, מי חזר מפציעה ומי לא ישן. לכן הוא לא מרגיש שהוא מהמר, הוא מרגיש שהוא מנצל יתרון מקצועי. זו הנקודה שבה הימורים בכדורגל הישראלי תופסים דווקא את מי שהכי מבין, ולא את מי שהכי תמים.

והחזית האחרונה היא חדר ההלבשה. ההימור מתחיל כמעט תמיד בצורה חברתית. קבוצה שלמה, סכומים קטנים, צחוקים באוטובוס. אחד מהם ממשיך לבד אחר כך בלילה, וזה כבר לא אותו דבר.

ההבדל בין השניים הוא לא בגודל הסכום אלא בשאלה למי מספרים. כשאני מסתכל אחורה על התקופה שלי, אני יכול להצביע כמעט על החודש שבו ההימור שלי עבר מלהיות משהו שכולם יודעים עליו למשהו שאני עושה כשאף אחד לא רואה.

זה הרגע. לא ההפסד הראשון.

הימורים בכדורגל הישראלי עוברים לשוק האפור

השוק המוסדר הוא רק חצי מהתמונה. לצידו פועל שוק אפור שלם, באתרים שרשומים בחו״ל ובקבוצות סגורות בוואטסאפ ובטלגרם, והוא שמייצר את רוב הנזק שאני פוגש.

למה דווקא הוא? כי אין בו תקרה, אין בו זיהוי, ואפשר להמר בו באשראי. מהמר בשוק המוסדר מפסיד את מה שיש לו. מהמר בשוק האפור מפסיד גם את מה שאין לו, ואז החוב עובר לאדם ולא למערכת.

מכל ההבדלים, זה היחיד שבאמת משנה.

מרגע שיש חוב לאדם פרטי, זה כבר לא הימורים. זה לחץ. השחקן מפחד, המשפחה לא יודעת, ולמישהו בחוץ יש עליו משהו. כאן נפתחת גם החשיפה שכל ליגה בעולם חוששת ממנה, זו שנוגעת לטוהר המשחק. אני לא מדבר על מקרה כזה בישראל, אני מדבר על המנגנון, ולכן ההתמודדות עם חוב היא לא רק עניין כספי. על הסדר הנכון של הצעדים כתבתי במדריך על חובות מהימורים.

הנתונים הכלליים בישראל מטפסים בלי קשר לספורטאים. לפי משרד הבריאות, מספר המכורים להימורים בישראל מוערך בין 150,000 ל-250,000 איש, שהם בין 1.5% ל-4% מהאוכלוסייה הבוגרת. לא מצאתי מחקר ישראלי שמודד ספורטאים בנפרד, ואני לא מתכוון להמציא אחד.

מה אומרים התקנונים ולמה שחקן לא מדבר

לשחקן מקצועני אסור להמר על הענף שלו. זה כתוב בתקנוני ההתאחדויות בעולם ובישראל, וההפרה עלולה להסתיים בהשעיה, לפעמים בסיום קריירה. מה שכתוב כאן הוא לא ייעוץ משפטי, ואת הנוסח שחל עליו כל שחקן צריך לבדוק מול המועדון או ארגון השחקנים. עד כאן ברור.

הבעיה מתחילה אחר כך.

שחקן שהסתבך יודע בדיוק כמה עולה להודות. הוא לא מפחד מהמאמן, הוא מפחד מהחוזה, מהתקשורת, מההורים ומהאוהדים. אז הוא בוחר באפשרות שנראית לו הכי הגיונית באותו רגע, והיא לשתוק ולנסות לסדר את זה לבד. כל מהמר עושה את זה. אצל שחקן פשוט יש הרבה יותר מה להפסיד, ולכן השתיקה ארוכה יותר.

מה שיוצא מזה הוא מבנה בלתי אפשרי. כדי לקבל עזרה, השחקן צריך לפנות בדיוק לאותה מערכת שיכולה להעניש אותו.

ואם נהיה כנים, גם המועדון נמצא בסתירה. מנהל שמגלה ששחקן מרכזי שלו שקוע בחובות מקבל על עצמו בעיה מקצועית, בעיה כספית ובעיה תדמיתית באותה שנייה, ורוב המנהלים שפגשתי לא קיבלו שום הכשרה להחזיק את שלושתן יחד. ממה שאני פוגש, ברירת המחדל היא לרוב לסגור את זה בשקט ולקוות שיעבור. זה לא עובר, זה רק עובר לחדר אחר.

הדרך שעובדת היא להחליט על המסלול לפני ששם של שחקן מגיע לשולחן, כשעדיין אפשר לחשוב בלי לחץ ובלי טלפונים מעיתונאים.

מועדון שרוצה באמת לטפל בזה צריך לפתור את הסתירה הזאת מראש. איש קשר שאינו חלק מהצוות המקצועי, מסלול פנייה שלא עובר דרך המאמן, ותשובה ברורה לשאלה מה קורה לשחקן שמרים יד לפני שנתפס.

וצריך לומר את הסייג במפורש, במיוחד בקבוצות נוער. כשמדובר בקטין יש חובות דיווח בחוק, ואת הגבול הזה מבהירים מראש ולא באמצע השיחה.

מה שהמועדונים עדיין לא בנו

רוב המועדונים שאני נכנס אליהם מגיבים במקום להיערך. הטלפון אליי מגיע כשכבר יש מקרה, ואז מחפשים בבהלה למי לפנות.

מה שחסר הוא לא מסובך. שיחה אחת בשנה לשחקנים, שיחה נפרדת לצוות המקצועי על מה רואים ואיך מגיבים, ולצידן שיחה להורים של שחקני הנוער, שהם לרוב הקהל שהכי צריך אותה. ולצד כל זה, החלטה כתובה מי איש הקשר ולאן מפנים בחוץ.

הביצועים על המגרש הם המקום האחרון שבו הבעיה מופיעה, לא הראשון. שחקן מתפקד חודשים ולפעמים שנים אחרי שההימור יצא משליטה. מי שמחכה לראות את זה בדקות משחק, יראה את זה מאוחר מדי.

מה שמופיע קודם נראה כמו התנהגות רגילה של בחור צעיר, ובדיוק בגלל זה אף אחד לא עוצר עליו. הלוואות קטנות מחברים לקבוצה, פעם אחת ואז עוד פעם. טלפון שלא יורד מהיד בארוחת קבוצה. התחמקות מיציאות משותפות בלי סיבה שמסתדרת. עצבנות אחרי משחקים שאין לה שום קשר לאיך שהוא עצמו שיחק. מישהו בצוות תמיד תולה אותה באופי.

אף אחד מהסימנים האלה לא מוכיח כלום לבד. שניים או שלושה מהם יחד, באותו שחקן ובאותו חודש, זה כבר משהו שצריך לשאול עליו. זו לא אבחנה, זו סיבה לשיחה.

את שלוש השיחות האלה אני מעביר למועדוני ספורט ולקבוצות נוער בשלוש מתכונות שונות, כי זה לא אותו חדר ולא אותה שיחה.

שאלות נפוצות

האם מותר לשחקן כדורגל בישראל להמר?

על הענף שלו אסור לו, לפי תקנוני ההתאחדויות בארץ ובעולם, וההפרה עלולה להסתיים בהשעיה. השחקן אחראי לבדוק את הנוסח המדויק שחל עליו מול המועדון או ארגון השחקנים ולא להסתמך על מה שאומרים בחדר ההלבשה.

מה עושה שחקן שכבר הסתבך ומפחד לספר?

פונה לעזרה מחוץ למועדון קודם, לרופא משפחה, למרפאה לגמילה מהתמכרויות בקופת החולים או לליווי פרטי. הצעד הראשון הוא לעצור את ההימור. ניהול הקריירה מחכה לשלב אחר כך.

יש הבדל בין הימור מוסדר לבין השוק האפור?

מבחינת ההתמכרות פחות, מבחינת הנזק מאוד. בשוק האפור החוב לא נשאר מול מערכת אלא מול אדם, ומשם הוא מגיע הביתה. משפחות מגיעות אליי אחרי שקיבלו טלפון מאדם שהן לא מכירות, וזה שלב אחר לגמרי.

מאיזה גיל צריך לדבר על זה בקבוצות הנוער?

מגיל ארבע עשרה בערך. באפליקציות של השוק האפור אין שוער בכניסה, ומהניסיון שלי ומהשיחות עם אנשי מקצוע, אצל בני נוער זה מתפתח מהר יותר.

מה עושה חבר לקבוצה שיודע?

מדבר עם השחקן לבד, בלי הצוות ובלי קהל, ואומר מה הוא רואה. לפנות לעזרה בשביל חבר זו לא הלשנה, והוא בדרך כלל האדם היחיד שיכול לקצר את הסיפור בשנים.

לאן פונים בישראל?

רופא המשפחה מפנה למרפאה לגמילה מהתמכרויות בקופת החולים, והמידע הרשמי מרוכז באתר משרד הבריאות., ובמצוקה דחופה ער״ן עונה ב-1201 בכל שעה ובעילום שם.

אם אתם בתוך זה עכשיו

מי שקורא את זה הוא בדרך כלל לא חוקר ולא עיתונאי. זה שחקן שמחפש בשתיים בלילה, או אמא שראתה משהו בחשבון.

אני מלווה מהמרים ובני משפחה בשיחה אישית, מתוך מה שעברתי בעצמי. אני קואצ׳ר מוסמך ומכור נקי, לא מטפל מוסמך, לא פסיכולוג ולא עובד סוציאלי, ואני לא תחליף לטיפול מקצועי. אפשר לקרוא איך נראה תהליך גמילה מהימורים בפועל, שלב אחר שלב.

השיחה דיסקרטית ולא מחייבת. 054-4511111, בטלפון או בוואטסאפ.

ואם זה דחוף עכשיו, ער״ן ב-1201 עונה בכל שעה, בחינם ובעילום שם.